"הגלגלים של החיים"

"הגלגלים של החיים"

על מנת שאדם יצליח לנסוע במכונית, לעוף במטוס ואפילו לשוטט מתחת למים- האדם צריך ארבעה גלגלים.

גלגל אחד- חברים. אדם צריך חברים שיתמכו בו ובהם הוא גם יתמוך. איתם הוא יוכל להתייעץ

גלגל שני- משפחה. אדם צריך משפחה, אנשים קרובים אשר ידאגו לו כל הזמן, ושהוא ידאג גם להם.

גלגל שלישי- לימודים/עבודה. על מנת שאדם יחיה הוא צריך ללמוד או לעבוד, אדם צריך לפעול- אחרת הוא ישקע בתוך עצמו.

וגלגל רביעי- אהבה. אדם צריך מישהו לאהוב, אדם צריך אהבה, זוגיות, משהו שיגרום לו להתרגשות, פחד קטנטן ובעיקר הרבה שמחה.

על מנת שאדם יצליח לעבור את החיים הוא צריך ארבעה גלגלים. עכשיו תגידו, אפשר לנסוע כשיש פנצ'ר באחד הגלגלים? כן, זה אפשרי. אבל זה הרבה יותר קשה. השאלה הגדולה באמת היא האם אפשר לנסוע כשיש פנצ'ר בשני גלגלים? תלוי באדם, רובנו לא מסוגלים- ולמה לנו?

אבל דבר אחד בטוח- אתה צריך את ארבעת הגלגלים האלו. כי מי יודע מתי יהיה לנו פנצ'ר באחד מהם- ונצטרך להסתמך על הגלגלים האחרים. תדאג לכל הגלגלים שלך- ותוכל להמשיך לנסוע את החיים.

"הילדותי"

"הילדותי"

סוף סוף הוא מצא עבודה- בייביסיטר, אולם עבודה לא מפרגנת ולא בהכרח מועילה לכיס, אבל כל עבודה מכבדת את בעליה, לא?
איתמר, ילד בן 3, היה הקליינט של הבייביסיטר הטרי.
לא היה לו כלל כוח לטפל באיתמר- הוא דיבר בפאלפון מרבית מהזמן, התעלם מהדרישות של איתמר, רב איתו במשחקים והראה לו בלופים בוב הבנאי- ואילו איתמר נהנה עד השמיים מהיחס שקיבל.
עד שהגיע בקשתו של איתמר- לרדת לפארק!
לבייביסיטר החדש לא הייתה שום בעיה, אלא איתמר דרש ודרש לנסוע גם באופניים שלו- הוא לא ידע אם זה החלטה נבונה או שמה לא- הוא חשש שבמידה וירדו עם האופניים, הזמן שהם יהיו בפארק יגדל ויגדל- ולבייביסטר היה בית לחזור אליו.
ולכן הוא שיקר - הוא אמר לאיתמר שהאופניים מחכים לשניהם כבר בפארק; שהוא השאיר אותם שם כבר לפני כן. ואיתמר אכן האמין לו- אחרי הכל, למה שהבייביסיטר כבר ישקר לו?!
איתמר והנער הלכו במהירות ובחיוך על פניהם של שניהם לכיוון הפארק, הדרך נראתה קצרה ומספקת.. ואילו כשהגיעו לפארק- והנער חשב שהילד כבר שכח מהאופניים לגמרי.. המער הביא שהוא טעה.
איתמר החל לפרוץ לבכי... "אתה שיקרת. שקרן!", הנער ניסה להסביר לו למה הוא עשה זאת, אבל בלי הצלחה.. "אני רוצה הביתה, לאמא..". הנער שמח ושאל שוב ושוב האם איתמר בטוח בהחלטתו, וכאשר שמע תשובה הלך.
אולם הנער קיבל את מה שהוא רצה- לחזור הביתה מוקדם יותר. אך הוא ידע ברגע הזה בדיוק שהאדם הילדותי מבין השניים לא היה איתמר, אלא הוא עצמו.

"אהבתה הראשונה"

זה היה שבוע. לא יותר משבוע. גל העכברה התאהבה בטום. למה? טום לא הבין כלל.. היא אמרה לטום שהיא אוהבת אותו, שהיא חשבה עליו כבר שנים. טום לא הבין בכלל למה שהיא תאהב אותו, היא יכולה כל כך הרבה יותר ממנו. הוא כלום לעומתה ולעומת כולן. טום ידע שהוא לא רוצה בת זוג, והוא ידע שהוא לא מחבב אותה יותר מידידה. אבל לסרב הוא לא יכל, הוא לא רצה לפגוע בה או לשבור את ליבה. לכן הם יצאו לדייט ראשון, סרט במעורת העכברושים, הסרט עבר טוב, טום וגל העכברה התכרבלו עמוק במערה- אך טום לא הרגיש דבר, ואילו גל התאהבה.. עבר שבוע של מערכת יחסים, שבוע של זוגיות, "אהבה חד צדדית"- כך כינה זאת טום. בסוף השבוע השניים ישבו לשוחח ולדבר, וטום רצה להיפרד. הוא פלט משפטים טיפשיים ודבילים.. ובסוף חתר לחיבוק אחרון שאותו היא סירבה. טום לא מתחרט על מה שעשה, אך הוא ידע ששבר את ליבה לראשונה. היא אכן התחרטה על שהתחילה זאת וקיוותה שרגשותיה יעלמו עם הזמן.. כי זאת הייתה אהבתה הראשונה. עברו ימים וחודשים, אשר לטום אני לא יודע, אבל עבור הילדה- עתידה פרח וגדל, היא הכירה בחור אותו אהבה, והוא אהב אותה. היא הפכה לבמאית גדולה. ואשר טום, ממנו היא כבר שכחה..

"אהבתו הראשונה"

טום העכבר התאהב לראשונה בגיל 7, זו הייתה העכברה היפה ביותר שהוא אי פעם ראה, סתיו. האהבה עברה אבל החברות לא- עד שהגיע חברו הטוב ביותר של טום- העכברוש. העכברוש לא רצה שסתיו תיקח ממנו את חברו הטוב העכבר, ולכן חיבל בחברות שלהם. שנים לאחר מכן טום העכבר הרגיש איבה ושנאה כלפי העברוש הרשע. ואילו העכברוש תמיד היה בעורפו, נשם על צווארו של טום ולא הניח לו לנפשו. אז טום ללא ברירה, עבר קבוצה, עזב בית ספר ונטש את עירו במהרה. רק לאחר כל זאת הבין טום את הלקח מהסיפור הנורא.. טום היה צריך לעזוב את הכל, לבזבז 5 שנים מחייו על מנת להתגבר על אהבתו הראשונה, אבל השאלה היא- מי באמת הייתה אהבתו הראשונה?

"הכל נעלם"

לוקחים את עת החפירה מהאדמה וממלאים כמות קטנה של חול, מכסים. איך נודע לי שסבא נפטר? אמא הגיעה הגיעה הביתה בוכה, אמרה לי "ילד, תשמע, קרה משהו רע.. סבא נפטר". לא חשתי שום דבר- שום הפתעה, שום רע, שום הקלה ושום שבירה. חשבתי שזה סתם חלום, אז זרמתי עם החלום. חיבקתי חזק את אמא ועניתי "אני מצטער אמא.. איך איתך?". הלכתי לחדר עכלתי מעט. לא מעכלים באמת, אבל אכן בוכים. יוצאים החוצה לכיוון המפגש האחרון. סבא לא הספיק להיפרד, או שאנחנו לא הספקנו להיפרד ממנו. אבל לפחות עכשיו הוא נמצא עם כל האנשים שאהב והלכו.. והוא משגיח עלינו מלמעלה? תוקעים את העת חפירה באדמה, הולכים אחורה, מסתכלים על העיניים של אמא. הם דומעות. מסתכלים על המבט של אבא. הוא עצוב. סבא שלי הלך.. זה לא יחזור להיות כמו פעם. הכל שונה, אבל הזיכרון לא. לוקח זמן עד שמתרגלים אבל בסופו של דבר מצליחים לנקות את כתמי הבוץ מהנעליים, ולתלות את עת החפירה בתוך הארון. למרות שהזיכרון של הגופה העטופה בתלית עדיין מהדהד בתוך הראש. בסופו של דבר זה ייכנס לארון, זה יעלם. בסופו של דבר הכל נעלם.

"הנסיעה האחרונה"

יש רגע שבו יודעים שצריך לפרוש מדבר מסוים. מהעבודה, כאשר לא מסתדרים, מהחברים, כאשר לא מתאימים וגם מתחביבים כאשר לא נהנים. יש רגע מסוים בו צריך לפרוש. נכון, זו החלטה קשה שאחריה אי אפשר לדעת מה יחליף את מה שנקלה. אבל לפעמים צריך, לפעמים צריך לפרוש. כשאני מסתכל מהחלון עכשיו אני רואה רק עצים ופרחים, ואני נזכר בכל אותן הפעמים שנסעתי את הדרך הזו. לא נהנתי בכולן, אבל כן הסתכלתי על הנוף הזה. ועכשיו זה הזמן להיפרד מהדרך הזו. יש רגע מסוים שבו יודעים שצריך לפרוש, לפעמים כופים את זה עליך, ולפעמים אתה צריך לקחת את זה בידיים. לקחת את הפרישה. אבל תמיד צריך להמשיך הלאה, למצוא את הדרך הבאה שלך בחיים. למצוא נוף חדש להתבונן בו ולהתגאות.