"הכל נעלם"

לוקחים את עת החפירה מהאדמה וממלאים כמות קטנה של חול, מכסים. איך נודע לי שסבא נפטר? אמא הגיעה הגיעה הביתה בוכה, אמרה לי "ילד, תשמע, קרה משהו רע.. סבא נפטר". לא חשתי שום דבר- שום הפתעה, שום רע, שום הקלה ושום שבירה. חשבתי שזה סתם חלום, אז זרמתי עם החלום. חיבקתי חזק את אמא ועניתי "אני מצטער אמא.. איך איתך?". הלכתי לחדר עכלתי מעט. לא מעכלים באמת, אבל אכן בוכים. יוצאים החוצה לכיוון המפגש האחרון. סבא לא הספיק להיפרד, או שאנחנו לא הספקנו להיפרד ממנו. אבל לפחות עכשיו הוא נמצא עם כל האנשים שאהב והלכו.. והוא משגיח עלינו מלמעלה? תוקעים את העת חפירה באדמה, הולכים אחורה, מסתכלים על העיניים של אמא. הם דומעות. מסתכלים על המבט של אבא. הוא עצוב. סבא שלי הלך.. זה לא יחזור להיות כמו פעם. הכל שונה, אבל הזיכרון לא. לוקח זמן עד שמתרגלים אבל בסופו של דבר מצליחים לנקות את כתמי הבוץ מהנעליים, ולתלות את עת החפירה בתוך הארון. למרות שהזיכרון של הגופה העטופה בתלית עדיין מהדהד בתוך הראש. בסופו של דבר זה ייכנס לארון, זה יעלם. בסופו של דבר הכל נעלם.

"הנסיעה האחרונה"

יש רגע שבו יודעים שצריך לפרוש מדבר מסוים. מהעבודה, כאשר לא מסתדרים, מהחברים, כאשר לא מתאימים וגם מתחביבים כאשר לא נהנים. יש רגע מסוים בו צריך לפרוש. נכון, זו החלטה קשה שאחריה אי אפשר לדעת מה יחליף את מה שנקלה. אבל לפעמים צריך, לפעמים צריך לפרוש. כשאני מסתכל מהחלון עכשיו אני רואה רק עצים ופרחים, ואני נזכר בכל אותן הפעמים שנסעתי את הדרך הזו. לא נהנתי בכולן, אבל כן הסתכלתי על הנוף הזה. ועכשיו זה הזמן להיפרד מהדרך הזו. יש רגע מסוים שבו יודעים שצריך לפרוש, לפעמים כופים את זה עליך, ולפעמים אתה צריך לקחת את זה בידיים. לקחת את הפרישה. אבל תמיד צריך להמשיך הלאה, למצוא את הדרך הבאה שלך בחיים. למצוא נוף חדש להתבונן בו ולהתגאות.