"הפרידה הארוכה"

"הפרידה הארוכה"

שני חברים. גור מלך האריות והחייזר מהעולם החיצון היו החברים הטובים ביותר- הם לימדו אחד את השני על איך לשרוד ביער מהבחינה הפיזית ומהבחינה הנפשית. עד שהחורף נגמר והשמש הגיעה ליער, חבריו של גור האריות, השועלים, הגיעו מן היער השני על מנת לבלות איתו במהלך חודשי השמש. החודשים עברו והחייזר התנגש במריבות רבות עם השועלים האכזרים. החייזר המשיך לבלות עם חברו הטוב, אך גם נפגע מחבריו השועלים. עד שהגיע להחלטה, לעשות הפסקה. החייזר התרחק הרחק הרחק חזרה לכוכבו, הרחק מחברו האריה ומשאר חיות הג'ונגל- מדי פעם, בחודשי השמש החמים החייזר היה עובר בין עצי הג'ונגל בתקווה שיפגוש את גור האריה בפגישה מקרית, לחייזר לא היה האומץ ליצור איתו קשר מחדש. וכך עברו ועברו החודשים, חודשי הפרידה הארוכים, החייזר המשיך לזכור את האריה- ולא ידע כלל אם האריה חושב בכלל עליו. עד שהגיע יום אביבי אחד, יום מלא בשמש וצמחים, החייזר קיבץ אומץ ושלח לאריה מכתב. הם נפגשו. אך זה היה שונה- האריה השתנה וכך גם החייזר. השועלים הצליחו להיכנס לתוך ביתו האריה, המקום בו פעם החייזר היה. החייזר נפגש עם האריה פעמים מעטות מאוד כעת. אך הבטיח שלא ינתק איתו את הקשר יותר לעולם. החייזר ידע דבר אחד, הוא ידע שהוא מתחרט על כך שניתק את הקשר; ותהה בתקווה שהמצב יחזור להיות כמו שפעם היה.

"הקוף שרצה להיות ראשון"

"הקוף שרצה להיות ראשון"

רורי השימפנזה רצה להיות הכי טוב. זאת אומרת, הוא לא כזה. הוא לא היה טיפוס תחרותי. הוא היה טיפוס צנוע, חכם, מתפשר ומבין שבשחק הכל זה רק משחק. כשרורי שיחק עם שאר חבריו השימפנזות ביערות במשחקי כדור הוא לא הצליח כלל ונכשל שוב ושוב, הוא פספס את הכדור, בעט רחוק מדי, חזק מדי, פספס. הוא לא נהנה. אבל כשהוא רץ איתם ביערות הוא שמח, הוא היה הכי מהיר, הוא הרגיש את הרוח עוברת ומלטפת את פרוותו. הוא נהנה.

אותו הדבר קרה לו גם עם חבריו הקופים- רק הפוך. הוא היה פחות טוב מהם בריצה, ולכן גם לא נהנה כלל. אבל הוא כן נהנה לשחק איתם במשחקי הכדור- שהם כלל לא אהבו, וכלל לא היו טובים בהם. למה דווקא זה היה ככה?

רורי הוא לא טיפוס תחרותי. הוא טיפוס צנוע ומתפשר. אבל דווקא כאן הוא כן הרגיש כזה. הוא דווקא נהנה בספורט בו הוא היה טוב. אולי זאת לא דווקא תחרותיות. אולי זה בעצם היה הרצון של השימפנזה למצוא את הפעילות בו טוב, את הפעילות בו הוא נהנה- ואיתה גם למצוא חבורה מתאימה ברמה שלו בפעילות הזו. רורי הבין עכשיו את המשימה שלו- למצוא את הפעילות שבה הוא יהנה.

"אליזבת בארץ המוזרים"

"אליזבת בארץ המוזרים"

סיפור זה נשמע מעט מחריד ואף די עתיק, אך הוא אינו כזה, הוא מדבר על חיינו ועל זמננו- זמן הווה. 

אליזבת, גורילה קטנה ושעירה, הייתה בתם של שתי גורילות אוהבות וחמות. אבל כאשר אליזבת נולדה, היא נלקחה באכזריות ע"י בני האדם- שטיפלו בה בצורה מספקת, אך לא אוהבת. אליזבת הרגישה לא שייכת, משונה, וכשהגיעה ההזדמנות לברוח- ברחה במהירות מן המכלאה. כאשר אליזבת חזרה לביתה  הבינה כי חסרונה היה יותר ארוך ממה שחשבה וכי שש עשרה שנים עברו מאז שהיא נעלמה.  כאשר ראתה את אביה הזקן הבינה על הבשורה הרעה- על היעדרותה של אמה הטובה.

אליזבת המפוחדת ברחה ליערות, שם היא מצאה עולם חדש בין הענפות. ארץ חדשה ומופלאה, ארץ בה כולם משונים כמותה. עברו ימים ואליזבת גילתה את האמת האיומה, אמה נפטרה לאחר שערכה חיפושים רבים, והמשונים הכניסו אותה לביתם והעניקו לה מקום לכבוד, בין כל העצים בתוך ארץ המוזרים.

"דרכה החדשה של המכשפה"

"דרכה החדשה של המכשפה"

יום הולדת נעלם. ישנם ימי הולדת שלא רוצים לזכור. ימי הולדת של אנשים שרוצים לשכוח. יום ההולדת של המכשפה היה יום הולדת שכל היער לא רצה לזכור. המכשפה הטובה שפעם אהבה את היער, אבל כעת הפכה לשחורה ונוראה. המכשפה התרחקה כבר מהיער אל שאר מכשפות הממלכה. היער שהתגעגע ובאותו הזמן כעס על המכשפה- לא ידע כיצד להגיב ליום הולדתה. האם צריך לחגוג או לא? האם צריך לזכור או לא? אז כל מה שהיער יכל לעשות היה לבכות בתוך עצמו על האכזבה ולקוות שיהיה טוב למכשפה בדרכה החדשה
מזל טוב מכפשה-

"הדדי"

"הדדי"

גור האריה, בנו של מלך היער, טען לכתר ועמד להיות מלך האריות. אך מבחן אחד עמד בדרכו- מבחן הג'ונגל למלך המתחיל. הגור הקטן יצא לדרך והצליח לעבור את שלבי המבחן ובסופו של דבר הגיע למבחן האחרון- המבחן של שימפנוזת היער. השימפנזות הציגו בפניו חידה: "ביצה לפניך וגוף לעזרך, כעת עליך למלא את משימתך. מקצה אחד לקצה השני תעביר ביצה גדולה ושבירה, אך שים לב לזה, משימה זו אינה קלה-כי על הביצה אסור לגעת ברצפה ולקבל סדק בקליפתה". הגור הקטן ניסה פעמים רבות לעבור את המשימה, הוא ניסה לשים את הביה בפיו אך היא נשברה, לשים על ראשו אך היא החליקה ונפלה. ולבסוף, נשבר גם הוא והלך. בדרך חזרה למגוריו, נתקל ביצור שונה ומוזר- זה היה חייזר. קודם, האריה נבהל ופחד, אך לאחר מכן גילה כי החייזר חכם וכי בידו התשובה לחידת הביצה. החייזר, בעל הכוחות המוזרים, העניק לגור הקטן זנב רחב וארוך, בו האריה יכל לשים את הביצה ולשמור עליה מכל צרה. מאז עלייתו של הגור למלוכה, האריה והחייזר הפכו להיות החברים הטובים ביותר- האריה זכה בעזרתו וכוחותיו של החייזר, ואילו החייזר המוזר והמתבודד זכה בחברתו של האריה

"יום ההולדת של אמא"

"יום ההולדת של אמא"

מי לא רוצה שיום ההולדת של אמא תהיה הטובה מכולן? כך גם דן רצה. דן הקטן סימן ביומנו את יום ההולדת של אמו, והבטיח לעצמו שהשנה זאת עומדת להיות יום ההולדת הגדולה מכולם. דן תיכנן את כל הפרטים ביומנו, מהדקה האחרונה ועד לסוף האחרוחה. הערב מתחיל עם נסיעה למסעדה, המסעדה הטובה ביותר באיזור השפלה, ממשיכים לטורניר באולינג מסחרר בו אמא (כמובן) תכבב ובסופו של היום מסיימים בארוחת מלכים עם האוכל של סבתא במאדים. אך לצערו של דן, היום אינו הלך כמתוכנן, המסעדה נסגרה, הכדרת הייתה יקרה וסבתא הייתה עייפה- כך שבסופו של היום, דן ומשפחתו ישבו סביב השולחן בסלון שבביתם וצפו בתוכנית שאהבה אמם. דן חשש כי אמו התאכזבה, אך הופתע לגלות שזה היה יום הולדתה הטוב מכולם, כי עם משפחתה בילתה

"אכזבתו הגדולה"

"אכזבתו הגדולה"

כבר מימי קדם הילד והמכשפה היו החברים הכי טובים. הם נפגשו כל יום מתחת לעץ הגדול ביותר ביער, גילו אחד לשני סודות, שיחקו עם הארנבות והעבירו את זמנם. אך כבר אז ראה הילד במכשפה דברים רעים, כל רגע שכעסה המכשפה ראתה ארנבת ואותה אכלה. במרוצת השנים הכעס גדל, עבר לכלבים ובסוף לאדם. הגורל עשה את שלו והחברות בין הילד והמכשפה הסתיימה. הילד לא סלח למכשפה על כך שוויתרת לזעמה, והיא הפכה להיות לאכזבתו הגדולה. אך לנצח הילד נשאר עם המכשפה בליבו ולעולם לא שכח אותה כי היו הם החברים הכי טובים לנצח ולכל החיים

"שאגת הדוב"

"שאגת הדוב"

 

כל יום ביער הייתה אסיפה של כל חיות היער. כל החיות הגיעו לפגישה, הדובים, הנחשים, האריות וביחד איתם גם החרקים. יום אחד, באמצע אסיפת היער החלה צעקה בין גורי הנמרות, הגורים החלו ליילל ולבכות. הדובים, מובילי האסיפה, רצו להשתיק את האווירה- וכתוצאה מכך, אחד מגורי הדובים פנו אל הגורים הבוכים. כאשר הגיעו אליהם גילו כי הגורים אינם בוכים כלל אלא צוחקים ומשחקים, על מנת להשתיקם אחד מהדובים החליט לשאוג בחוזקה ולהפחידם. הגורים הובכו ובכו ותכננו כל ימי חייהם נקמה מתוקה, עד שהבינו כי הדובים אינם .אשמים, כי זה בטבעם להיות אכזריים